הקדמה למהדורה השניה של "קדשה"

מאת ברוס ליאון, ניו זילנד.

אחד הדברים הנפלאים ביותר שניתן לומר על נשמת-העולם זה שהיא משמשת כמאגר החכמה הנצחית, שמעבר לזמן. יהיו אשר יהיו חוקיה וכלליה של התרבות השלטת בעידן כלשהו, נשמת העולם משמרת בחובה תמיד את הרוח הפנימית העל-זמנית. ממתינה היא לרגע בו תהא האנושות צמאה אליה בעוצמה מספקת שתאפשר לה לשוב ולפרוץ אל פני השטח.

כל יצירות האמנות הינן מעשה של היזכרות, בה במידה שהן מעשה של יצירה. הספר "קדשה" הוא מסע מסעיר של ארכיאולוגיה נשמתית. מבעד לשכבות ההגות של התרבויות המונותאיסטיות ששלטו באנושות במשך כאלפיים שנה, יורד הספר אל המעמקים, ופותח מחדש מרחב לדרכי האלה הקדומות. הוא חופר מַטָה דרך נופיו הצחיחים של המזרח התיכון, מבעד לשכבות המסגדים, הכנסיות ובתי הכנסת של ירושלים, אל המים החיים של המעיינות העתיקים השוקקים תחתיה. כאן יכולים אנו ללגום באופן ישיר את קדושת האלוהות שלנו עצמנו, דרך הגוף, דרך המין, דרך העונג

והחדווה הנובעים מלחיות את התגלמותנו בבשר. כאן יכולים אנו להיזכר שהגוף איננו רק מקדש לרוח, אלא הוא עצמו ביטוי רוחי, אלוהי, ממש כמו השאיפות הגבוהות והמעודנות ביותר שלנו, אך יציב הוא יותר באהבתו אף מאמונותינו הגדולות ביותר. 

כאן יכולים אנו להיזכר שהאדמה לא יכולה להיות מוענקת לעם כלשהו על ידי אל, או להיתפס ולהיבעל למען צרכים אנושיים של שליטה וביטחון. 

ארץ איננה מתקדשת משום שנביאים הילכו על פניה בעבר, או משום שתפילות נלחשו בחללה. האדמה קדושה היא למעשה מעצם מהותה הפנימית ואינה זקוקה להתקדש. אך אל מהות הקדושה הזו של האדמה איבדה הציוויליזציה המודרנית כל קשר.

בלב לבו של המסתורין הגלום במקדשים כולם נמצא הייחוד המקודש של האנרגיות הזכריות והנקביות, אך כאשר הפן הנקבי של האלוהות מגורש מן המקדש איננו יכולים יותר לגשת ולחוות את המסתורין הזה באופן ישיר.

אנחנו יכולים לחשוב שאנו מבינים זאת. אנחנו יכולים אפילו לחוות התגלות מסויימת של הייחוד הזה בתודעה, אך אם החכמה השמאנית של מהויות הרוח המעודנות והגשמיות גם יחד איננה נכללת בזה, אזי תועים אנחנו עדיין בשממה. החכמה הפנימית שבתוכנו יודעת באופן אינטואיטיבי מה חסר, ולכן במצבנו הנפרד כזהויות אינדיבידואליות אנחנו נעים לפעמים לקראת האלה, מתבוססים בתאווה ומנסים לתפוס עליה בעלות, או מתרחקים ממנה על ידי התכחשות וניסיונות התמרה. אבל האלה איננה רק אמצעי כדי להתחבר לאלוהים, או לבטא דרכה את אלוהותנו. היא עצמה כבר ביטוי מושלם של האלוהות הזו. היא איננה רק דרך אל החוויה האקסטטית, היא עצמה האקסטזה המבטאת עצמה דרכנו.

פעמיים צריך האני להיכנע על מנת לחדש את המקדש באמת: כניעה אחת היא לרצון האלוהים, והכניעה השנייה היא לאקסטזה של האלה. רק כשאנו כורעים ברך בפני שניהם מתגלה המסתורין.

הספר הנפלא שלפניכם מזכיר לנו את חשיבות הכניעה השנייה. אוהד פלא עשה את המסע הזה בעצמו, וכתיבתו היא מעשה אהבה המחדש את אומנויות המקדשים. הדמויות בספר משחקות היטב את הדרמה הנשמתית של היפרדות והיזכרות. דרך חיים הנחווים בזמן המודרני ובזמן העתיק גם יחד אנו זוכים לגעת בפרקטיקות ובסימני דרך שמעבר לזמן, ובתובנות הממחישות לנו כיצד הדרך הזו מבטאת את עצמה גם כיום, דרך אותם ששמעו את הקריאה. סביב כדור הארץ כולו גברים ונשים חווים כיום התעוררות מחדש של האהבה המופיעה דרך הגוף, והם מבקשים עזרה והכוונה במסע הגדול הזה.

מיניות היא אחד המקומות המרכזיים בהם האנרגיה הנדרשת לשם המסע הטרנספורמטיבי הזה יכולה להיות זמינה. המיניות כמוה כפנתר פראי, או כיערות הגשם הסבוכים של האמזונאס, שנשארו חתומים בפני הציוויליזציה המערבית. וכך מצויה המיניות גם בלב הציוויליזציה שלנו, כשמורת טבע פראית, כהבטחה, וכחלום שעדין לא התגשם. כמקדש בלב לבה של ירושלים.

אחד מהצדדים הבעייתיים של המונותאיזם הוא צמצום תחושת הקדושה שלנו למקום אחד ולאל יחיד, במקום שתתפשט לכל המקומות כולם ולאין ספור התגלויותיה של האלוהות. תחרותיות נכנסה בעקבות זאת אל מרחבי המיניות והרוחניות. תחרותיות נוצרה לא רק בין השתיים הללו, אלא גם בתוך כל אחת מהן פנימה. ה"לוגוס", הדיבר החי, הצטמצם למילה הכתובה של כתבי הקודש, אל הדרך האחת והיחידה שנתפסת כדרך הנכונה. ארוס, מאידך, זה שמכיל את התענוג החושני ואת הזוהר של מהות הבריאה, הפך ממוקד-סקס, ואז הלך והצטמצם אל תוך אברי המין שלנו. כשדלתות המקדש הולכות ונפתחות מחדש מתחילים הדברים לצאת שוב לאור. תחושת הקדושה שלנו מתחילה להשתחרר מן המחבוש בו כלאנו אותה כבר מאות בשנים, בתוך טקסטים ופרקטיקות דתיות שונות. היא מגיחה מן המקדש שבאיברי המין שלנו ומחדשת את יכולתו של הגוף כולו לחוש עונג ואקסטזה. היא בוקעת מן המקומות המקודשים הפזורים סביב העולם כולו עד שכל אבן, כל עשב וכל עלה יתגלו כאותו זוהר אלוהי פראי, שהוא הוא טבעם האמיתי. מים חיים של אקסטזה אלוהית מגיחים מליבת נשמת האדם ומן המעיינות השוקקים במרכזו של כל אטום, ממתינים שנרכין את ראשנו, ומתוך ההיזכרות נשפיל מטה את דליינו.

מי ייתן וספר זה יעניק לכם טעימה ראויה ממתיקותם של המים החיים הללו.