על יום כיפור וכוחו של סיפור

על הפעם הראשונה שצמתי ביום כיפור, ואיך זה קשור לכך שכשהייתי תינוק הרופאים אמרו להורים שלי לצפות לכך שאגדל להיות מפגר, שמן ומכוער.

בכלל לא תכננתי לצום ביום כיפור האחרון. עליתי עם שתי חברות להרי ירושלים, לעשות את יום כיפור בטבע ליד מעיין, והבאתי איתי מספיק אוכל מפנק לכל היציאה הזו.

לא דמיינתי שאצום כי… האמנתי שאני פשוט לא יכול. שזה מסוכן לי.

תראו, כשנולדתי לא הסכמתי לינוק, כמובן שמהר מאוד לקחו אותי לבית חולים כי איימתי למות והצילו אותי די ברגע האחרון. ביליתי את השבועות הראשונים של חיי בבית חולים עד שהבינו מה הקטע שלי, איזו מחלה שפעם היה לה שם של דינוזאור (נזדיובלסטוזיס), והיום סתם קוראים לה מוטציה אשכנזית עם איזה מספר סידורי כלשהו. בקצרה היא גרמה לכך שלא ארגיש רעב + לכך שירד לי הסוכר בדם מהר ונמוך מלאדם רגיל.

עשו לי חור ישר לקיבה, בשנים הראשונות של חיי כל האוכל הוזרק לי משם, עד שלמדתי לאכול למרות רפלקס ההקאה של תחושת השובע.
דאגו שאוכל כל שעה שעתיים קצת, כדי לשמור על סוכר מאוזן, ומדדו לי סוכר סביב השעון.
הרופאים אמרו שסביר שאהיה מפגר, כי סוכר נמוך יכול לפגוע בתפקוד המוח, ושמן ומכוער – בגלל השפעת התרופות.

ההורים שלי בחוכמה מאוד מהר החליטו לגמול אותי מהתרופות ונתנו אמון ביכולת של הגוף שלי לרפא את עצמו.
בגיל 6 התחלתי לקיים את עצמי במלאות בעזרת אכילה דרך הפה, ובגיל 13 גם נהייתי רעב. מאוד! אבל הסוכרים שלי נשארו רגישים ולא יציבים, אפילו היום הייתה לי נפילת סוכר קטנה.
אז אני רגיל שפשוט אסור לי לצום. כלומר אף אחד לא אסר עלי, אבל הבנתי שמדובר בסכנת מוות. דבר שאני לא מעוניין בו בשלב זה של חיי.

ביום כיפור האחרון זה פשוט קרה, מעצמו.

הגענו לפינה קסומה ביער ירושלים. הקמנו מחנה, אכלנו ארוחה מפסקת, קראנו על ׳סליחה׳ בספר חגיגה מאת פלא אוהד אזרחי, וצללנו בשיחות עומק אל תוך הלילה, תפילה, וגם שתיקה בבהייה מול המדורה. בבוקר קמתי ולא הרגשתי צורך לאכול, אמרתי לעצמי שאני מוכן לפקפק בסיפור שהתרגלתי לספר לעצמי. על כך שאני מוגבל, ולא יכול, ומסוכן לי כי כך וכך. לא החלטתי לצום, אבל אמרתי שאשאר קשוב ואוכל רק אם ירד לי הסוכר.
אז הקשבתי והקשבתי, הבטן התרוקנה, נהייתי קל, אבל הסוכר לא ירד. וכך המשכתי עד שהגיע הערב ופתאום צמתי 24 שעות לראשונה בחיי. בלי שום בעיה. ובלי לתכנן. היה כיף. הרגשתי שיכלתי להמשיך כך עוד ימים רבים.

זה הזכיר לי שאנחנו הם המספרים את סיפור חיינו. אנחנו הבוחרים איך לחבר את הנקודות. הנקודות הן נסיבות חיינו, ולנקודות יש משמעות. אבל יש משמעות לא פחותה לדרך בה אנחנו בוחרים לחבר בין הנקודות. לספר את הסיפור. וליכולת שלנו לפקפק בסיפורים אליהם כבר נקשרנו, ובהם השתכנענו והמשכנו לשכנע את עצמינו. הסיפורים על מגבלותינו, המחלות שלנו, ועל הטראומות שעברנו. לפקפק ולפתוח פתח לסיפור חדש.

הכל זה סיפור.
אז באיזה סיפור הייתם רוצים לחיות?
אני לא יכול לשלוט על נסיבות חיי, אבל בהחלט יכול להיות נאמן ולבחור לתפור מהן את הסיפור הכי נפלא שאני יכול. ולהשאר סקרן.