You want it darker We kill the flame
Leonard Cohen
"הידעתם על הנחש הקדוש שומר הגן, אשר הדרך אליו אינה ידועה אפילו לציפור? שואלים אתם מה לנחש בגן עדן?
מי שראוי יהיה לנגוע בו יזכה לחיי עולמים"
יעקב פראנק. דברי האדון1271
פרק 1
לנצקרון, מחוז פודוליה, מדינת פולין-ליטא,27 לינואר1756 .
חיהל׳ה פתחה כפתור ראשון בשמלתה הכחולה, המעוטרת בתחרה לבנה שעוטפת היטב את הצוואר ויורדת בסלסולים דרך מרכז החזה אל שיפולי הבטן. החזן פתח בשירת מזמורי השבת, וחיהל׳ה חייכה. היא הנהנה לעברו ופרמה כפתור נוסף. עיני הנוכחים כולם נסובו לעברה. פעמים רבות כבר הפצירו בה, אך עד כה מעולם לא נענתה להם ולא הסכימה לקבל על עצמה את התפקיד. הפעם, אולי לכבוד האורח המכובד שהגיע אמש מארצות המזרח כשהוא מלווה במשפחתו ובעדת חסידיו, צעדה חיהל׳ה בצעדים מדודים אל מרכז החדר. חיוך מסתורי נסוך היה על פניה וראשה נטה מעט על צידו. תנועותיה החתוליות אחזו את הקהל הקדוש כולו כבמטה קסם. חלונות הבית מוגפים היו היטב, כרגיל באירועים כגון אלו. תריסי הבית סגרו על פתחיו מבחוץ ווילונות כבדים האפילו עליהם מבפנים, לבל יבחין איש מן העוברים והשבים ברחובות העיירה בדבר מן המתרחש בבית פנימה. נרות חֵ לֶ ב גדולים ולבנים עיטרו את החדר והפיצו אורם לכל עבר, אולם אור בשרה הצח של חיהל׳ה, שאך החל להיחשף, עמעם בזוהרו את אורם של אלו.
כשהגיעה למרכז החדר הקיפוה אנשי הקהילה במעגל גדול. החזן פצח בניגון "לכו נרננה לאדוני" והקהל ענה לו: "נריע לצור ישענו". חיהל׳ה הביטה סביבה בנועם, אוספת בחפץ לב את מבטי ההערצה שננעצו בה. משנסתיים הניגון הראשון של קבלת השבת רמזה חיהל׳ה באצבעה הארוכה לאחד הנוכחים, וסימנה לו לגשת. נבוך הביט הלה לימינו ולשמאלו. הייתכן שאליו התכוונה חיהל׳ה היפה, או שמא אל מי מן הבחורים שלצדדיו? אך היא הנהנה בראשה כמאשרת ואומרת "אכן כן, אותך הנני מבקשת." העומדים לימינו ולשמאלו דחפוהו קלות לפנים, מעודדים אותו בבת צחוק לגשת אל הקודש פנימה. הוא מעד קמעה, הביט לאחור כלא מאמין, ואז דידה לעבר חיהל׳ה וניצב למולה. היא הושיטה אצבעה לפנים עד שכמעט ונגעה בפניו. עיני הנוכחים מרותקות היו אל אותה האצבע. בתנועה איטית הסבה חיהל׳ה אצבעה לעבר עצמה והצביעה אל הכפתור הבא, הרכוס במורד שמלתה. את עיניה תלתה באותו בחור כעלמה הכלואה במגדל ומצפה לישועה. נַ פָּ ח היה אותו העלם ואצבעותיו מגושמות היו. אף על פי כן שינס מתניו ושלח ידיו אל המשימה. כאביר השולף חרבו מנדנה להכות בדרקון המחזיק בעלמה הכלואה במגדל, כך הסתערו אצבעותיו על אותו כפתור אומלל. נחוש היה בדעתו לשחרר את בשרה של חיהל׳ה ממאסרו ויהי מה. אלא שהכפתור גם הוא עיקש היה, כפרד זה הנועץ רגליו בקרקע ומסרב לזוז ממקומו. חיהל׳ה נשענה על ימינה ותלתה עיניה בתקרה, כמי שנגזר עליה להמתין לאחרית הימים. הנפח הצעיר עצר נשימתו. לשונו נשתרבבה אל החוץ מבעד לשפתיו הקפוצות, כפי שנוהג היה לעשות עת מדד רוחב פתח להתקין בו דלת. חיהל׳ה העבירה משקלה ונשענה על שמאלה. אנשים בקהל תחבו מרפקים זה בצלעותיו של זה וגיחכו. לאחר זמן, שנדמה היה לאותו נפח צעיר כנצח, נכנע הכפתור ושחרר אחיזתו לקול תרועות הקהל. כשסב הבחור על עקביו ושב אל מקומו כמנצח טפחו חבריו על שכמו וקבלוהו בחיבה גלויה.
באיטיות סקרה חיהל׳ה את העומדים סביבה, כשוקלת למי לקרוא עתה. לבסוף רמזה ליוכי, חברתה הטובה, וקראה לה לגשת.
"להסרת המלבוש" סלסל רבי שמואל החזן בקולו הרועם, "תעלה ותבוא יוכבד בת רבינו עמרם!"
בצעדי דילוג קלילים קרבה יוכי אל חיהל׳ה. פעמים רבות בעבר היתה זו היא שעמדה במרכז המעגל וקראה לחיהל׳ה שתסייע לה להסיר מלבושיה מעליה. עתה משועשעת היתה מחילוף התפקידים.
יוכי שלחה לפנים את ידיה המיומנות, ופרמה כהרף עין כפתור נוסף בשמלתה. משהרפו הכפתורים מאחיזתם נפער לו חריץ במעטה הלבושים. לובן בשרה של חיהל׳ה בצבץ וזרח מבעד לאותו חריץ כאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.
פרק 2
הגר הביטה דרך יוני הרחק אל מעבר לו. הוא רכן מעליה, נשען על זרועותיו. תנועות אגן הירכיים שלו זרמו כגלים דרך כל גופו. מה שנע בתוכו זרם גם דרכה. הם התפתלו כשני נחשים. צמרמורות עברו במעלה גבה, והיא הניחה להן להתפשט כאדוות באגם, ולרטוט בכל תא מתאי גופה. מעל לראשו ראתה תפרחת גדולה כפרח הלוטוס, נפתחת והולכת, זורחת כנוגה, נוטפת ניצוצות אור הנושרים כלפי מעלה. את תנועות החדירה שלו היא העצימה ולקחה עמוק אל תוך תוכה, מהפות אל הרחם ומשם אל הבטן, ומהבטן אל הלב שאהב אותו כל כך, ומהלב לקחה את תנועות חדירתו אל גרונה, שנפתח בנהמה פראית של חיה טורפת. היא היתה לביאה והוא היה מלך האריות.
את ציפורניה נעצה אל תוך בשרו. תנועות החדירה המשיכו ועלו בה, מהגרון אל תוך המוח, שנפער והתפוצץ אל הכוכבים. היא היתה השמים והוא היה בה לשביל החלב. הוא היה המרחב עצמו והיא היתה הבריאה הנוצרת בתוכו בשלל צבעים. היא רצתה להילקח באופן טוטאלי, עד שלא יוותר בה דבר. אנחותיה השתרגו כיבבות שופר והיו לתפילה חרישית. מה שנע בתוכה הוסיף ועלה, פותח את קודקודה כעטיפת הגולם הנפערת עת בוקעות מתוכה כנפי הפרפר. האיש האהוב שנע בתוכה בתנועות של נחש קדמוני התפוגג עתה והיה לאלוהים בעצמו, המפזר גלים גלים של עונג על פני תהום רבה. כמאמינה אדוקה, לא מוכנה היתה להפרד ממנו עוד לעולמים. נשמתה שטה במרחבים חסרי צורה וזמן, עד שהיא ואלוהיה היו לאחד, ולא ניתן היה לדעת מי הוא מי והיכן עוברת בכלל ההפרדה המדומה הזו שבין הבורא והבריאה. גופה בלע את הכוכבים כולם ונספג אל הריק האינסופי של היקום. היא נכחדה לחלוטין ולא היתה קיימת עוד. כל שנותר ממנה היה סוג של חדוות עולמים, שהיא היא תמצית הקיום.
כך שהו זה בתוך זו למשך זמן שאיננו ניתן למדידה, עד שלפתע עלה בה זכרון מוזר ומאיים. בקרוב, כך נזכרה, ישובו ויהיו לשני אנשים נפרדים, לשתי ישויות הרוקדות זו מול זו בעולם מופרך של אשליה. לבה החל להתכווץ בצער.
"תגמור בתוכי" לחשה.
יוני התנער, והביט בה בהפתעה גמורה. "מה אמרת?" שאל כלא מאמין. "אני רוצה שתגמור בתוכי" שבה ואמרה. גופה החל להתכווץ בכיווצי שאיבה. רחמה החל לסחוט אותו כשפתי תינוק, היונק חלב משדי אמו. יוני הרגיש כמו חרק תמים המגלה באימה, מעט מאוחר מדי, כי אותו נקטר משכר שהוא גומע בשקיקה נמצא במעמקיה של מלכודת ונוס, הסוגרת עליו במתיקות מכל עבר.
הוא הביט לעברה ואמר: "אני לא רוצה לגמור… סליחה הגרי, אני חייב לצאת."
"לא! רק אל תצא" אמרה הגר ושיכלה את רגליה מעל ישבנו. היא נשמה ונשפה ארוכות ואז לחשה: "תישאר בתוכי בבקשה. בוא רק נירגע יחד." יוני הידק בחזקה את שרירי תחתית האגן, נשף בחוזקה ויצר ואקום בבטנו. הוא בלע את רוקו באופן יזום וגלגל את עיניו כלפי מעלה אל תוך גולגלתו. כבר זמן רב שלא נזקק להשתמש בטכניקות היוגיות הללו, שנראו לו לרוב מגושמות מעט, אולם עתה הודה על קיומן. הגודש שהחל להצטבר בחלציו טיפס ועלה מיד במעלה עמוד השדרה. כל גופו רעד בתוכה. אפלה גדולה התפוצצה במוחו לאלפי רסיסים של אור, וכל אחד מהם היה לזרע, שהתעופף למרחקים והפרה אדמות בעולמות מקבילים. הגר כיווצה את שפתיה ונשפה דרכן אוויר בנשיפות ארוכות. היא הפצירה ברחמה המורד להירגע. גופה רטט כיקום מתהווה, שבדיוק נחלץ מאירועי המפץ הגדול. פרפרים כחולים גדולים נשרו מהשמיים כמו גשם. לאחר שעה קלה הם שכבו עדיין חבוקים במיטה. יוני עטף אותה מאחור. כפות ידיו הגדולות נחו על שיפולי בטנה.
"אני אוהב אותך" לחש לה.
היא הנהנה ואמרה "אני יודעת", אך מיד הוסיפה: "תמיד נעים לשמוע את זה שוב." הם שתקו יחד ונרגעו.
"מה את מרגישה?" שאל יוני לבסוף.
"אני לא בדיוק יודעת להסביר" אמרה הגר, "משהו מוזר מתרחש בתוכי". אפלה זוהרת9 יוני הנהן בהסכמה. "אז אני שוכבת כאן ומקשיבה לרחם שלי."
"זה טוב מאוד שאת מקשיבה לה" אמר יוני, "ומה היא אומרת?"
"היא לוחשת לי דברים שאני לא ממש רוצה לשמוע" אמרה הגר והסתובבה לעברו. היא הביטה עמוק אל תוך עיניו והוסיפה: "נראה לי שאת מה שאני שומעת ממנה גם אתה לא ממש תאהב."
"ובכל זאת, ספרי לי" ביקש יוני, למרות שיכול היה כבר לנחש את התשובה.
"היא רוצה להתעבר."
פרק 3
בבוקרו של יום חמישי שקדם לאותה קבלת שבת שירכו קבצני הפלך כולו את דרכם אל שערי לנצקרון. השמועות סיפרו כי אדון אחד, המתקרא בפי הבריות "פראנק", עושה דרכו אל העיירה בראש פמליה מכובדת. אומרים כי הגיע מארצות הסולטן, וכבר הספיק לבקר במסעו כמה וכמה ערים במדינת פולין-ליטא. לאיש לא היה מושג מה מבקש אותו פראנק לעצמו בעיירה קטנה ונידחת כלנצקרון, אך מה אכפת להם לקבצנים? אם נכונות ולו מקצת מן השמועות המהלכות על אותו האיש הרי ששווה לשרך רגליים ולהמתין לבואו. מספרים כי בכל עת בה נכנסת שיירתו אל אחת העיירות נוהג הוא לטפס ולעלות על גג המרכבה ולפזר אגוזים ומיני תופינים שהביא עמו בשקים גדולים מסלוניקי ומאיסטנבול הרחוקה.
לא הקבצנים לבדם החלו להיאסף אל מבואות לנצקרון באותו יום חמישי, כי אם גם סקרנים רבים אחרים מתושבי המקום. גברים ונשים, זקנים וילדים, תלמידי חכמים ועמי ארצות. כל אחד מצא לעצמו תירוץ קלוש שיסביר למיודעיו, ומן הסתם אף לעצמו, מפני מה עליו להימצא בדיוק באותו היום לצידי הדרך המובילה אל העיירה, או בסביבות פונדק האורחים בו צפויה לחנות השיירה.
יהיו תירוציהם אשר יהיו, הסיבות שבשלן הגיעו שונות היו. חלקם קיוו לשים ידם על מיני מגדים שכמותם מעולם לא זכו לטעום בארצות אירופה הקרות. אחרים סקרנים היו לראות את פניו של אותו האיש, שיש אומרים כי חכם גדול הוא, ויש הטוענים בזלזול כי בּ וּר ועם הארץ הוא, יש הנשבעים כי מקובל אלוהי הוא ויש האומרים שאינו אלא פוחז והולל כאחד הריקים. יש שהגיעו לשערי העיירה מדדים על רגל חבושה, או נדחפים על ידי בני משפחתם בכסא המחובר לגלגלים, משום ששמעו כי ברכתו מרפאה מחלות. אולם היו גם מי שנתקבצו וחיכו לכניסתו במבואות העיירה משום השמועות שהילכו בעולם אודות גודל איברו האגדי והתנהגותו ההוללת עם נשים יהודיות לרוב ואף עם נכריות מבנות האצולה. אפלה זוהרת11 רק איש אחד עשה דרכו חרש בכיוון אחר. חומק היה כחתול בסמטאות העיירה, מהלך בין הצללים, עוקף כל התקהלות ומתפלל להינצל מעיניהם הסקרניות של הבריות, שממילא עסוקות היו אותה העת בעניין אחר ולא בו. היה זה ר׳ דוב, בנו הצעיר של רב העיר הזקן ר׳ אפרים זיצער. אף כי צעיר בניו של הרב היה ר׳ דוב, נחשב הוא למעולה שביניהם וכמי שעתיד לרשת בבוא היום את כסא הרבנות מאביו. אחיו הגדולים קנאו בו על כך, אמו התפארה בו, גדולי פוסקי ההלכה שאלו בעצתו בסוגיות סבוכות, ובזכות שמו שהלך לפניו כעילוי צעיר ומבטיח מצא לו אביו שידוך נחשק עם בתו החסודה של אחד מעשירי המחוז.
למרות כל אותן תקוות שנתלו בו, ולמרות שעתידו מובטח היה ופרוש לפניו כדרך סלולה, לא מצא ר׳ דוב מנוח לנפשו. צר היה לו המקום בעולם האיסור וההיתר של פוסקי ההלכה. מרחבי אלוהים בקשה לה נשמתו, מרחבים בהם תוכל לרחף הרחק מעבר למגבלות העולם הגשמי. בלילות החורף הארוכים מוציא היה מחביון ספרייתו כתבי-יד סודיים של מקובלים ובעלי-שם והוגה בהם בסתר לאור הנר. באחת המגילות העתיקות הללו מצא דבר מה שאהב במיוחד: "מפני מה נקראים סודות התורה בשם סתרים?" שאל מחבר המגילה את קוראיו, וענה מיד "משום שסותרים הם את התורה הנגלית לפְּ תָ אִ ים".
כך ניהל ר׳ דוב את חייו: בימים הוגה היה בתורת הַ נִ גְ לֶ ה של אותם פתאים הגודשים את בתי הכנסיות, מתפלפל היה בהלכה סרת הטעם עם אביו ושאר רבני פולין, וזוכה לכבוד מלכים. אך בלילות, לאור הנר הדלוח, סותר היה את תורת הפתאים באלף ואחד טעמים העולים מסודות הקבלה.
השמועה על בואו של אותו מקובל מפוקפק, המתקרא בשם המוזר ׳פראנק׳, תפסה משום מה את ר׳ דוב בתחתית בטנו ולא נתנה לו מנוח. חפץ היה להצטרף אל אביו הרב אפרים ואל שאר המלומדים וללעוג בפה מלא לאותו תורכי ולכל הנבערים הנוהרים אחריו, אולם נפשו לא הניחה לו לעשות כך. בכל עת שניסה להצטרף אל המלעיגים משכה אותו נשמתו בציציותיו, וטענה בתוקף כי חובה עליו לפגוש את פראנק הזה, ויהי מה. השמועות אמרו כי את השבת עתיד הוא לעשות בביתו של ר׳ הירש, מנהיגה המקומי של העדה השבתאית הנסתרת לכאורה, שאביו ושאר הרבנים מעדיפים להעלים עין מקיומה. ר׳ דוב חמק לאחת הסמטאות הצרות המטפסות ועולות במעלה הגבעה. הוא נעצר, מתנשם ומתנשף, ליד דלת עץ כבדה הצבועה בשחור, אסף את נשימתו והביט בחטף לימינו ולשמאלו לוודא שאין איש בסמטה. הוא נקש כפי שהורו לו: שתי נקישות, ואז עוד שתיים ועוד שתיים ועוד אחת, שבע נקישות בסך הכל, אך דבר לא התרחש. הוא שמע את קולו של אביו הזועק במחשבותיו כי עליו לנוס מן המקום ללא דיחוי. טעות מרה עשה כשהגיע לפה מלכתחילה, ועתה עליו לנצל את הרגע ולהימלט חיש מהר, אך רגליו כמו ננעצו במקומן וסרבו לציית לאותו הקול. הוא הרים את ידו, נקש שוב את אותן שבע נקישות, והמתין.
לאחר דקות שנדמו לו כנצח, שמע צעדים מתקרבים מתוך הבית פנימה. מצידה האחר של הדלת ננקשו לעברו שלוש נקישות, המשלימות את השבע שנקש הוא למניין עשר הספירות. ר׳ דוב מצמץ בעיניו בעצבנות והוסיף ונקש במהירות שלוש נקישות נוספות, המשלימות הכל למניין שלושה-עשר עלי הכותרת אשר לשושנה העליונה, כערך הגימטרי של המילה ׳אהבה׳. הוא שמע את הבריח משחרר את אחיזתו במשקוף ואת חריקת הדלת הכבדה הסבה באיטיות על ציריה. פתח אפל הלך ונפער לפניו, ור׳ דוב מיהר להידחף דרכו פנימה. הדלת נטרקה מאחוריו בנקישה עמומה, והבריח שב והוגף כבתחילה אל תוך אבני המשקוף. אף כי עמד במקום זר ובחשכה מוחלטת חש ר׳ דוב הקלה על שאינו ניצב עוד בחוץ, חשוף למבטי הבריות. "שוּלם עליכם" שמע קול מברך את בואו.
"עליכם השולם" השיב ר׳ דוב, "עליכם השולם".
מי שפתח לו את הדלת החל לצעוד אל תוך אפלת הבית, ור׳ דוב, שבקושי הצליח להבחין בדמות המתרחקת, דידה אחריו. מסדרון ארוך ומפותל הוביל לחדר מוסק היטב. האח המבוערת הפיצה אור נוגה סביב. מנורה ובה שבעה נרות חֶ לב כבויים ניצבה ועמדה על גבי השולחן שבמרכז החדר. סכין חדה מונחת היתה לצד המנורה. לאור האח המבוערת יכול היה ר׳ דוב לזהות סוף סוף את זקנו האדום של האיש. הוא נשם לרווחה. אכן היה זה האדם אותו קיווה לפגוש. ללא אומר ודברים ניגש אדום הזקן אל השולחן שבמרכז החדר, הניף את הסכין, חתך פיסה מחֶ לב הנר והגיש אותה אל ר׳ דוב, שידע את שעליו לעשות.
הוא לקח את פיסת החלב בידו ואחז בה. להכניס את הפיגול אל פיו אפלה זוהרת13 קשה היה לו. היטב ידע כי אם לא יעבור על חוקי התורה ויאכל את החלב יתקבל הוא בנימוס, כמקובל בקרב יהודי פולין, אך דבר וחצי דבר על אודות הקבוצה הסודית ודרכיה לא יתגלה בפניו. רק אם יעז לבוז לדיני הכשרות ולאכול את החֶ לב ייפתח בפניו השער אל סודות קהילת המאמינים. ללא אומר ודברים תחב ר׳ דוב את פיסת השומן הלבן אל פיו וניסה ללועסה. בטנו בקשה להתהפך עליו, עיניו התגלגלו בחוריהן, גרונו השתנק והוא כמעט והקיא את תכולת מעיו כולה, אך אז התעשת, ובכח רצונו המשיך ולעס את הפיגול המבחיל בעיניים דומעות עד אשר עלה בידו לבולעו. שמואל סגל אדום הזקן צפה בו בחיוך שבע רצון.
משבלע ר׳ דוב את החלב ניגש סגל אל האח ומזג שתי כוסות תה מהביל מקנקן נחושת שהיה מונח לצד הגחלים. ר׳ דוב מיהר ושטף עם המשקה החם את שאריות השומן מחלל פיו. סגל לקח קיסם בוער מן האח והעלה את הלהבה בפתילות הנרות. אור נעים הופץ בחדר.
"ובכן מכובדי, ברוך בואך בצל קורתי!"
"תודה" גמגם ר׳ דוב, "תודה."
"ממעט הדברים אותם כתבת בפתק ששיגרת אלי עלה בידי להבין כי יש לכבודו שאלות ותהיות באשר לדרכם של המאמינים."
"אכן כך" ענה ר׳ דוב, שעשתונותיו אט אט חזרו אליו.
"מה תחפוץ לדעת?" שאל סגל ישירות.
"הכל!" מיהר ר׳ דוב להשיב ככלב המזנק לתפוס עצם שנזרקה לעברו. "ספר לי בבקשה ככל שתוכל על חבורת המאמינים שבעירנו! קצה נפשי בעולמו הצר של אבי, נשמתי נחנקת והולכת בעולם התלמוד וההלכה, בלילות יושב אני עם גליונות נסתרים של חכמי הקבלה וסותר את הדין התלמודי באלף ואחד טעמים העולים מתורת הסוד, אך עושה אני כל זאת לבדי בחדרי בסתר. בפחד ובמורא עוברים עלי חיי… כָּ מֵ הַּ אני למצוא אנשים כלבבי."
סגל צחק מתחת לזקנו האדמוני והנהן: "ברור שכך הוא. הלא אם יוודע הדבר לאביך הרב יישב הוא עליך שבעה, ואם יוודע הדבר לחותנך הגביר העשיר, שעל שולחנו סמוך אתה, תמוט שואה על ראשך…"
"ומשום כך מעמיד אני פנים כמי ששומר קלה כחמורה… מוג לב הנני, מוג לב המעדיף את חיי הנוחות על חיי האמת" אמר ר׳ דוב והשפיל מבטו. "אך עתה אומר לי לבי כי הזדמנות חדשה עומדת בפני…" המשיך ר׳ דוב ואמר, "אותו פראנק, העושה דרכו אל העיירה, לבי לוחש ומבשר לי כי בביקורו יפתח לי הלה צוהר לגאולת נפשי."
סגל נתן באורח מבט מהורהר, הגביה את גבות עיניו ונאנח.
"וכי מה?" תהה ר׳ דוב, "האינך סבור כך?"
"אינני יודע" השיב סגל ברצינות. "אינני מלומד גדול כמוך ר׳ דוב, אך אפילו הדיוט שכמוני, שמעט מדי עיין בכתבי המקובלים, יודע לזהות את ההבדל בין התבן ובין הבר."
"התסביר לי את דבריך?" הפציר ר׳ דוב, שאף כי ידען גדול היה, מוכן היה תמיד ללמוד מכל אדם.
"הדברים ברורים הם לעין" אמר סגל בכובד ראש. "ודאי יצא לך לעיין בכתביו של חכם הסתרים המופלא רבי יהונתן אייבשיץ מפראג?"
"כמובן" ענה ר׳ דוב. הוא עצם את עיניו וציטט:
"והנה זהו כלל גדול, שאין דבר נעשה לבנות עולמות כי אם בדְ כַ ר וְ נוּקְ בָ א. בפרט לסוד הצמצום, אשר הוא מחמת זיווג בנוקבא, בסוד חימום, שהוא בכוח דין, ובסוד אהבה דוחקת את הבשר…"
הבעת תדהמה עלתה על פניו של סגל.
"עיינתי בזה הלילה" השיב ר׳ דוב כמתנצל. "מדי לילה יושב אני ולומד בכתביו של הרב אייבשיץ… ספרו הסודי ׳ואבוא היום אל העין׳ אינו רק גאוני, כי אם גם חדשני ונועז. יחד עם זאת, קשה הוא מאוד להבנה ונדמה כסותר את עצמו שבע פעמים…"
"בדיוק" צהל סגל. "לכך אני מתכוון. רבי יהונתן בגאונותו מגלה טפח ומכסה טפחיים, אומר דברים נועזים אך עושה זאת באופן הניתן להבנה בריבוי דרכים. משטה הוא אף בגדולי הרבנים. את חידושיו הקבליים כותב הוא באופנים מוצפנים, כך שלמתנגדיו לא יהיה במה להיאחז על מנת להוכיח שאיננו אחד משלהם. ראה כיצד זועק כנגדו ככרוכיה הרב יעקב עמדין מאלטונה, אך אף אחד מגדולי חכמי ישראל איננו חפץ להאמין להאשמותיו. אוהבים הם את רבי יהונתן ואת פלפוליו התלמודיים ואינם חפצים להאמין שגם הוא מן המאמינים. אולי ידוע לכבודו ששבתאי צבי משיח צדקנו כתב באגרת לתלמידיו ׳גנזו אמונתי בלבבכם׳. אל לנו לנפנף באמונתנו אלא להצפינה כפי שעושה רבי יהונתן! הוא זה שראוי להיות מנהיג המאמינים אפלה זוהרת15 כולם. אך פראנק? אין בו את אותו תחכום. אין בו כפל פנים. פנימיותו אינה שונה מחיצוניותו. אומרים כי בור ועם הארץ הוא… והלא גם אני אינני מלומד, ואם כך במה טוב הוא ממני ומפני מה עלי לקבלו כמנהיג? אלא שביישן אני ונחבא אל הכלים, והוא חוצפן גדול הוא!" צחקק סגל לעצמו במרירות. חדש היה דוב בעולמם של השבתאים. היתה זו למעשה השיחה הראשונה אותה ניהל עם אחד מהם. אזנו החדה הבחינה בדברים החבויים שלא נאמרו מפורשות, אך פיקח היה ר׳ דוב, ולכן עשה עצמו כמי שלא שם לב. ענייניו האישיים של סגל לא היו מעניינו. ביקש הוא להתמקד בדברים שחשוב היה לו להבין.
"אחד ויחיד הוא רבי יהונתן אייבשיץ" אמר לבסוף. "אבי וכל חברי בבית הדין מוכנים לעמוד לימינו ולהגן בחירוף נפש על שמו הטוב, למרות שברור לכל בר בי רב דחד יומא כי בספריו ובקמיעות אותם הוא מחלק מוצפנים דברי הלל למשיח שבתאי צבי. לפעמים תוהה אני אם לא הטיל הוא כישוף על גדולי הרבנים המונע מהם לראות את הברור מאליו…"
"ייתכן" אמר סגל בהשתאות. "ידועים קמיעותיו של רבי יהונתן שפועלים הם לרפואה ולהגנה, ומי יודע? אולי גם לעצמו הכין הוא קמיע שכזה, השומר עליו מעינם הרעה של הרבנים..."
"אלא שאם כך עלינו לשאול משום מה לא פעל אותו קמיע גם על האויב הגדול מכולם, אותו קנאי בנו של קנאי, ר׳ יעקב עמדין מאלטונה" צחקק ר׳ דוב, "שהרי עמדין הזה מוכן לקרוע את עורו של אייבשיץ מעליו…"
"שאלה טובה" הסכים סגל, "שאלה טובה. ומכל מקום ידידי, לא על אייבשיץ ועמדין באנו לדבר פה היום, אלא עליך ועל בקשתך להצטרף לעדת המאמינים…"
"אכן כך" ענה ר׳ דוב, "אכן כך… אודה לך מאוד אם תסביר לי כיצד אוכל לפגוש את אותו פראנק, מבלי לעורר תשומת לב יתירה."
"ובכן מכובדי" כחכח סגל בגרונו, "אם אחרי כל מה שנדברנו עדיין חפץ אתה לפגוש באותו הבור העושה דרכו אל העיירה, אמור לי, האם תוכל להתפנות מחר לקראת ערב?"
"ליל שבת מחר!" ענה ר׳ דוב בתמיהה, "לא קל יהיה לי להיעלם לבני משפחתי בערב שבת קודש."
"לא קל לחיות כשבתאי!" ענה סגל במהירות, "אך אם לפגוש את פראנק חשקה נפשך עליך להצטרף אלינו מחר לקבלת השבת שתיערך בביתו של ר׳ הירש. אינני רואה כל דרך אחרת. קבלת שבת שכזו, מבטיחני לך, לא ראית מעודך" גיחך שמואל סגל תחת זקנו האדמוני, "אך יהיה עליך להגיע לשם מוקדם, לפני שתסגרנה הדלתות. לאחר שיוגפו התריסים לא תוכל עוד להיכנס."